טל בר

הבוקר נתקלתי בפוסט שעלה בעמוד אשקלוני, המודיע על התקיימותו של מצעד הגאווה בעיר.

אני חיה בגאווה מזה 5 שנים ומעולם לא צעדתי בשום מצעד המעיד על כך, ואם לומר את האמת לעיתים גם התנגדתי לו מול עצמי.
מהסיבה הפשוטה שדעתי האישית היא שגאווה לא בהכרח מתאפיינת בצורה פרובוקטיבית ואינה אמורה ליהיות מוצגת על ידי כל מיני פרובוקציות שונות ושאם כבר מצעד אז בצורה אחרת לחלוטין.
אך זו דעתי ומעולם לא פעלתי בנושא או הטפתי שלא לקיים, חייתי עם הדעה הזו בשלום עם עצמי, בתוכי.

אני נכנסתי לתגובות של אותו הפוסט, כמובן שלא הייתי מופתעת.
ידעתי שאני חיה חיים ובוחרת בחירות שהן לא מקובלת על המון אנשים.
ידעתי שאקרא תגובות אינן ראויות.
אך לא ידעתי עד כמה.
לא חשבתי שאקרא עליי שהאהבה שלי היא מקולקת,
לא ציפיתי לקרוא שהתשוקה שלי וכל מה שאני ישנה איתו בלילה וקמה איתו בבוקר, נקרא מחלה נפשית.
קראתי הכל, את כל התגובות כולן.


היו שם המון שאני מכירה ואפילו חולקת איתם רגעים בחיים שלי, בחיים ה״חולניים״ שלי.
הופתעתי לראות את הבחור הנחמד שכל אחה״צ אני קונה ממנו קופסת סיגריות, כותב עלי שאני צריכה למות.
אחר כך נפגעתי גם מזו שגדלה איתי מכיתה א׳ עד היום, כשהיא קוראת לבית המשפט לאסור עלינו לחיות בארץ ישראל.
אבל הכי פירק אותי? הכי פירק אותי זו הילדה בת ה16 שפנתה אליי בפרטי לפני מספר ימים בוכה את נשמתה, בגלל שהיא אוהבת אישה ולא יודעת איך לספר לחברים ולאמא שלה.


פירק אותי לדעת שהיא קוראת את התגובות האלה וזה מרחיק אותה עוד שנות אור מלומר את האמת שלה מול הסביבה שלה.

מה המסר שלי בשורה אחרונה?
המסר שלי הוא שתסתכלו טוב לילדים שלכם בעיניים, תראו מה יש להם על הלב לספר לכם.
אולי הילד שלך התאהב בהוא ממכון הכושר,
אולי הבת שלך כבר לא אוהבת את החבר שלה שנמצא איתה כבר 3 שנים בגלל שמישהי מהעבודה שלה מעניקה לה תחושות מדהימות אחרות.
שבו איתם על רקע המשבר ונסו להבחין בנשמה שהבאתם לעולם במקום להתעסק בבולשיט של לקיים מצעדים או לא לקיים מצעדים.

בגאווה ואהבה : בר טל