צילום : pixabay

פער כזה יכול להגיע עד למספר שנים, ויש מקרים בהם המערכת המשפטית תאמר לתובע שחלף זמן רב מדי וכבר אין באפשרותו לתבוע. פרק הזמן הזה שלאחריו כבר לא ניתן לתבוע, מכונה בשפה המשפטית "התיישנות", וחשוב להכירו על מנת למצות את זכויותיכם בעת הצורך.

לא לדחות את הגשת התביעה

באופן כללי, אם ידוע על קיומה של עילה לתבוע, לא מומלץ לדחות את התביעה אלא להיפך, להגיש אותה כמה שיותר מוקדם. זאת משום ככל שחולף הזמן כך גדל הקושי למצוא ראיות שיתמכו בטענות התובע, מסמכים רפואיים חשובים עשויים ללכת לאיבוד והקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק הגופני, החשוב כל כך לתביעת רשלנות רפואית, הופך קשה יותר ויותר להוכחה.

setImageBanner('a11394f9-bc88-4c3b-b073-32c5ba1f50a5','/dyncontent/2019/3/25/03928e1d-f19b-4a82-899c-5d6b53cadad0.jpg',7742,'',510,80);

יתרה מזאת, ככל שהתביעה מוגשת בסמוך לפגיעה במטופל, כך מדובר בהזדמנות להשתמש בכספי הפיצויים להעניק לו את הטיפול הטוב ביותר שאפשר על פי צרכיו הרפואיים והתפקודיים.

משכי התיישנות במקרי רשלנות רפואית

באופן כללי, פרק הזמן המרבי בו ניתן להגיש תביעה בגין רשלנות רפואית הוא שבע שנים לאחר התרחשותה. לכך יש מספר חריגים בחוק:

במקרים בהם הנזק לא התרחש מיד לאחר הטיפול, או אם התובע לא ידע על קיומו (למשל סרטן שהתגלה רק שנתים שנים לאחר הטיפול), אז משך ההתיישנות עשוי לעמוד על עשר שנים.

במקרה שבו המטופל הוא מתחת לגיל 18, אז תקופת ההתיישנות מתחילה להיספר מרגע הגיעו לגיל 18 והשנים עד גיל 18 אינן נספרות. כך למשל אם אירעה התרשלות רפואית במהלך הלידה, אזי היילוד רשאי לתבוע בגין רשלנות רפואית עד ליום הולדתו ה-25.