הגבר הקלאסי האחרון בעולם ישב בפינת הבר והביט בי. עשן סיגריה יצא מפיו, טיפות מים זלגו מכוס הבירה שלו באיטיות. הגנבתי אליו מבט ולא האמנתי שזה מה שאני רואה- הוא הביט בי בחזרה. הוא בהה במסך המחשב וכיווץ את עיניו. ליל קיץ חמים, לחות גבוהה. שתיתי את המשקה שלי וניסיתי שלא לנעוץ בו מבטים כמו כולן. הוא קיבל הודעת סמס ממישהי שככל הנראה שהתה במקום- פתח אותה, העיף מבט סביב, זרק חיוך וחזר להתעסק במחשב שלו. עברתי לידו בדרך לשירותים למרות שלא באמת הייתה לי סיבה וראיתי שהוא קצת מזיע, אבל עדיין נדף ממנו ריח של טריות, של עוגת גבינה שהרגע יצאה מהתנור.

אין בחורה אחת בבר שלא הבחינה בו. כל העיניים נשואות אליו ומתחננות להיות נשואות לו. והוא אדיש כמו הנוף המדברי באזור מצפה רמון, כולו פאר יצירה בצבע בז'. לא מחצין אף רגש. קלטתי את הקטע שלו. הוא הבחור הזה שכל הבחורות מתאהבות בו. זה שיודע מה לומר ואיך בדיוק להגיד ויודע מה הן צריכות רוצות. יודע לזרוק את החיוך הנכון בזמן, לשלוח יד מלטפת אל גב בדיוק בשנייה שהיא זקוקה למגע. אבל מכיוון שהוא מודע לכך שהוא הגבר הקלאסי האחרון בעולם, הוא כל הזמן בודק דופק. בודק שהקסם שלו עובד על כולן. לא מתמסר.

הגבר הקלאסי האחרון

הגבר הקלאסי האחרון ישב על הבר וקלאסי ככל שיהיה, הצורך שלו לאשש את עצם קיומו הגבר הקלאסי האחרון גרם לי לוותר על המאבק הבלתי אפשרי של לגרום לו למצוא בי עניין. יש לו עדת מעריצות אובססיביות, יש לו אין ספור מחזרות ומספר גדול וזוגי של שדיים שנשלחו אליו באישון לילה מעורפל, אליהם נוספו הודעת התנצלות פשרנית בנוסח "הייתי שיכורה – אני לא בחורה כזאת" בבוקר למחרת.

הגבר הקלאסי האחרון פגש בי כמעט במקרה וישב איתי על הבר. שתינו קצת, דיברנו וצחקנו קצת וזה היה די נעים. הוא גם ליווה אותי לרכב בצורה ג'נטלמנית קלאסית אופיינית ונשק לי שנייה לפני שנפרדנו לשלום. התרגשתי קצת, אני מודה. לרגע הרגשתי שאני מרחפת אבל הצלחתי במאמץ של הרגע האחרון לומר מילה אחת: "צרות". הוא תיקן אותי ואמר: "צרות טובות", אבל שנינו ידענו שהוא משקר.

איור אדם לייזנר (800x800)

איור: אדם לייזנר

אני נאלצת להתעלם מהגבר הקלאסי האחרון שיושב על הבר, כי הגעתי למקום שבו אני לא מאמינה שקיימים עוד גברים קלאסיים בעולם. אם הוא הגבר הקלאסי האחרון על פני האדמה, אין לי בעיה לחכות שייכחד ולהתמודד עם כל שאר הגברים ש"נוצרו" עם הזמן. אלה שאני מראש יודעת שזה לא ילך בינינו, שלא יצליחו לגרום לי לגריינות מחשבתית, שלעולם לא יסתפקו בלב אחד שלם שאוהב אותם ותמיד יצטרכו לעשות בדיקת "דופק", לראות שהקסם שלהם עדיין עובד על הסביבה.

אני יושבת על הבר, לבושה בשמלה שלבשתי בטעות הפוך כי לא הבנתי כנראה שהמחשוף אמור היה להיות בצד של הגב. עשן הסיגריות שלי אופף אותי ומנדף באיטיות את ניחוח הבושם הלא זול שלי. כוס המשקה הקר שלי נוטפת על הבר ואני ספק נוזפת- ספק מבקשת בחינניות מהברמן שיביא לי איזו מפית להניח מתחת, כדי שלא תיווצר לי שלולית מים שתרטיב לי את השמלה שלבתי הפוך וחלילה את המחשב תוך שאני כותבת על הגבר הקלאסי האחרון ומבינה שאין כזה. בדיוק כמו שאין כזאת.