צילום מסך ערוץ הכנסת

בשבוע החולף מדינה שלמה התעסקה עם ''בני הטובים, הלוחמים לעתיד'' שאנסו או ''רק'' ביזו תיירת בריטית, על אדמת קפריסין.
הסוגיה הזאת, כפי הנראה, עוד לא הסתיימה. נכון שהצעירים חזרו ארצה, עטויי כיפות צחורות, אבל בקפריסין נבדקת האפשרות להעמידם לדין על צילום והפצת סרטי מין.


היום אני רוצה לדבר על משהו אחר בתכלית.
או אולי רק אחר.


שאלתי את עצמי בכמה הזדמנויות, איך זה שעל המסך הגדול אצלי בבית, בערוצי התקשורת השונים, אני רואה רוב מוחץ של עיתונאים/מנחים/אנשי תקשורת גברים ומיעוט נשים.


נכון, בשנים האחרונות יש קצת עדנה בתחום הזה, אבל רק או בעיקר, בתפקידי הנחייה או בתחום התחקירנות, ופחות בתחומי הניהול והסמכות, כמעט בכל ערוצי התקשורת בישראל.


מרבית המנחים הבכירים הינם גברים מבוגרים, לפעמים כבדי משקל ולא תמיד צחי לשון, ואילו הנשים המעטות, בדרך כלל לצידם, תמיד צעירות. נאות, חכמות ו....בנות חלוף.


השתוממתי שאף אחד לא מוטרד מהסוגיה הזאת של אפליה מגדרית וגילנית שנמשכת כבר עשרות שנים בתקשורת הישראלית (לא רק שם) ואת סופה של התופעה אנו לא רואים.


פעם, היו דליה מזור, כרמית גיא ושרי רז, אשר הורחקו מהמסך עם הופעת הקמט הראשון. כרמית גיא אז אמרה, למיטב זכרוני, ''פיטרו אותי כי אני לא מספיק יפה''. לעומתן, חיים יבין משל בכיפה לנצח.


היום יש לנו את ירון לונדון ויעקב אחימאיר (כדוגמא), אבל עיתונאית מוכשרת כמו אורית לביא נשיאל, כבר לא.
האם יש סוף לתופעה הזאת של אפליית נשים על רקע גיל ומגדר ? ואיך זה משפיע על מעמד האישה בכל תחומי החיים ואפילו אצל כל אישה בביתה פנימה ?


אני מקווה שאתם תסכימו איתי, שיש כאן חומר למחשבה.