חג שבועות הוא יום מתן תורה, ולמעשה יום ההולדת של העם היהודי ותורת ישראל, שמתפתחת (לטוב ולרע) כבר יותר משלושת אלפים שנה.

גם החג הזה, כמיטב חגי ישראל, מתקשר מיד עם אוכל. יש בדיחה ישנה וטובה על העם היהודי, שאומרת "סבלנו, באו להשמיד אותנו, ניצלנו, יאללה אפשר ללכת לאכול". אני מקשרת את החג הזה דווקא עם "תיקון" והגשמת חלומות.

 

כשחג שבועות מתקרב, אני מתחילה להריח את המטבח של בית אמא ואבא. ניחוחות

מאכלי הגבינות המיוחדים של החג, הפשטידה המרוקאית שאין לה אח ורע, עוגות גבינה, דברי מאפים, קציצות גבינה מטוגנות כמו שרק אמא שלי ידעה להכין, קוסקוס עם חמאה סוכר וחלב של סבתא זוהרה וקיצ'רי של סבתא מלכה. אני נזכרת בשלושת הנשים החזקות הללו, על כל הדברים שהן עברו במהלך חייהן ועל השרידות המופלאה. אני נזכרת בגברים של חיי כילדה צעירה, אבי, סבא משה וסבא עזרא, שכל אחד מהם היה עולם ומלואו. הם היו שונים זה מזה והמשותף להם היה עוצמה שקטה, חוזק ומופנמות. כל הניחוחות והזיכרונות הללו, חצי דמיוניים חצי צבעוניים, חלקם מעורפלים ומרביתם מלאי משמעות, מביאים אל הלב נוסטלגיה רחוקה של אהבה, אתגרים, ומחשבות על מה שהיה.

בשנים האחרונות מגיעות עם זה גם המחשבות על מה שיהיה.

 

ה"תיקון" הראשון שלי היה בשנת 2010 כאשר חגגתי את חג השבועות בנפאל הרחוקה, יחד עם עשרות צעירים ובני בלי גיל כמוני, מרביתם לא חשודים כשומרי מצוות, רובם לובשים לבן, משתוקקים ומתגעגעים למשהו רחוק. שתינו בצמא את דברי הרב של בית חב"ד בקטמנדו.

נשארנו כל הלילה, בחברותא מיוחדת במינה של העלאת זיכרונות, מלווה במזון פשוט וטעים ותחושת "כל ישראל חברים", שהיא כל כך יהודית וישראלית במיוחד בתפוצות. באשמורת ראשונה של הבוקר, איחלנו  "לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות" כי אנחנו יהודים בדמנו גם אם לא במצוותינו...

מאז אימצתי אל חיי את הפשטות והצניעות. עברתי טלטלות רבות, שהביאו לשינויים דרמטיים, שהיו מבורכים בעצם היותם משניי תודעה, משחררים, ומסיריי מכשולים וחסמים. כמובן שזה לא קרה ביום אחד, אלא במסע מופלא של אלפי קילומטרים אל תוך תוכי, לאורך שנים, אנשים, מדינות, חוויות, למידה, ומעל הכל, כוונה ועשייה.

כך הגעתי אל חג הביכורים של שנת 2017, אז חגגתי את הגשמת החלום שלי. הוצאתי לאור את ספרי הראשון "פורים שמח עם זורו נסיכה וליצן" בו אפשר למצוא, לצד סיפור החג, קריאת תגר על מוסכמות חברתיות מגדריות, וקריאה לאימוץ ערכים חברתיים של שוויון ואחווה שנדמה כי נשכחו מעלינו.

מאז ועד היום, אני דוגלת ועוסקת בהסרה של מחסומים מיותרים וקליפות שחוצצות ביני לבין עצמי. בשנה האחרונה, יותר מכל, עסקתי באימון אישי של חשיבה חיובית ובאופטימיות. רצון למימוש עצמי שלי והכוונה לאחרים, שרוצים בעצמם להגיע אל האושר ואל ההשלמה.

 

הכלים אל המימוש, האושר וההשלמה הם רבים ומגוונים. אפשר להתחיל בהתבוננות פנימה, להבין את התשוקות האמיתיות שלנו, ולבדוק עם עצמנו – האם אני במקום בו אני רוצה להיות ? ואם התשובה היא לא, השאלה הבאה תהיה – היכן אני כן רוצה להיות ?

לפעמים זה תהליך מאוד קצר ומספיקה אותה התבוננות עצמית פנימה. לעיתים נדרש תהליך ארוך יותר. ישנם כאלה שיכולים לעשות את המסע הזה בעצמם, ישנם אחרים שיזדקקו לעזרה של מישהו אחר (יכול להיות חבר, או אחות, יכול להיות איש מקצוע כזה או אחר).

כל למידה כזאת, מביאה בסופו של דבר להתגברות של אנרגיות חיוביות, של שמחה ושל סיפוק. לעיתים הדרך כואבת, מתישה, קשה, אבל התוצאה מכפרת על הכל.

 יפן 2019, הגשמת חלום ילדות. צילמה ענת מנדל

השנה, אני ממלאת את הטנא שלי בחשיבה חיובית, באופטימיות, אסרטיביות ותקשורת מועילה. את התורה הזאת התחילו טובים ורבים לפני, וימשיכו עוד רבים אחרי.

התורה הזאת של הנתינה והאהבה, של העצירה וההתבוננות, כדאי שתעבור מדור לדור, וזה לגמרי בידי כל אחד ואחת מאיתנו. כמו שהתורה היהודית עוברת מדור לדור, כמו משה שמסר את לוחות הברית, התורה שבעל פה שעברה מאב לבן, ואנחנו, שממלאים את מכסת המסורת שלנו בחגים, מברכים על ראש של דג בראש השנה, מספרים את ההגדה בחג הפסח, ומציידים את הילדים עם טנא מלא כל טוב בחג השבועות.

שיהיה לנו חג שמח של מחשבות לבנות ותובנות מתוקות כמו עוגת גבינה.

רוצים לקרוא יותר על "התיקון" שלי בבית חב"ד בנפאל ? בקישור הבא:

http://megafon-news.co.il/asys/archives/238569?fbclid=IwAR1cV77Laz-iTL47gCdxKj4K1DaoPX6zwfoBS2i4HtG2WRyWg0t0-BsC330