זמן רב חיכיתי לרגע שבו הורים לתלמידים ישמיעו קול זעקה ומחאה בנושאים ערכיים ולא רק בענייני אדמיניסטרציה, כיתות סרדינים והסעות. אכן הפעם זה קרה. הורים בבית הספר "לאמניות" שבאשקלון לא מוכנים להשלים עם מינוי מנהלת שחתמה על עצומה שקראה לסרבנות שירות ביהודה ושומרון, קריאה בניגוד לרוח בית הספר שרבים מתלמידיו מתגייסים ליחידות קרביות ומשרתים את המדינה במסירות נפש.
לפני כמה שנים הזדמן לי לשוחח עם קצין בצה"ל, שסיפר לי שמהמחזור שלו, בבית ספר תיכון תל־אביבי ידוע, התגייסו רק ארבעה לשירות ביחידות קרביות. רבים מבוגרי בית הספר בהגיעם לבסיס הקליטה והמיון משוחררים משירות צבאי. התלמידים חוזרים על המנטרה הידועה שצה"ל הוא צבא כיבוש, והצבא מוותר עליהם. הקצין הצעיר הסביר לי שזו הרוח שאליה כיוון מנהל בית הספר, והתלמידים הצעירים הושפעו ממנו.
בי"ס אינו רק מוסד שנועד להקנות ידע המאפשר עמידה במבחני הבגרות. במדינת ישראל, שעדיין נאבקת על עצמאותה, בי"ס, כמוסד חינוכי, אמור גם לחנך לערכי אהבת הארץ, שירות בצה"ל, נכונות למסור את הנפש וערבות הדדית. ישראל אינה שווייץ, פינלנד או נורבגיה, מדינות שבהן הצבא עסוק בעיקר בטקסים רשמיים ובמשמר האפיפיור. היכולת שלנו, כאומה וכחברה, לשרוד בלב אזור עוין, מותנת בעיצוב מערכת ערכים המחברת את התלמידים לעם ולארץ. מנהלים ומורים התומכים בסרבנות מחלישים את כושר העמידה בחברה הישראלית, וההשפעה שלהם על התלמידים עלולה לאיים על אחיזתנו במולדת. הטענה כאילו אפשר להפריד בין עמדותיה הפרטיות של המנהלת לבין עבודתה החינוכית היא בבחינת עורבא פרח. מנהלת בית ספר אינה פקידה בכירה שעוסקת בלוגיסטיקה ובניהול מערכת שעות, היא אמורה לשמש מגדלור חינוכי. מנהלת על תקן פקידה, לא ראויה שתהיה מנהלת. מנהלת שתומכת באידיאולוגיה החותרת תחת אושיות השירות הצבאי, גם היא לא ראויה להיות מנהלת.
לא רק מנהלת, גם מורה (הרצל שוברט) שהשתתף בהפגנה סוערת בנבי סאלח נגד חיילי צה"ל, לא ראוי שילמד במערכת החינוך הישראלית. מורים אמורים לשמש דוגמה אישית, תמהני מהי הדוגמה שמורה כזה יכול להנחיל לתלמידיו. הגיע הזמן לשים קץ להפקרות הערכית שצמחה לאורך השנים בערוגות מערכת ההוראה בישראל.
מערכת החינוך במדינת ישראל, כבר שלושה עשורים, התרחקה מעיסוק בערכים. ראשי המערכת הסבירו כי בענייני ערכים יש מחלוקת ולא ראוי להפוך את הכיתה לשדה מערכה וכחני. על ההימנעות מעיסוק בערכים במערכת החינוך שילמנו באלפי ישראלים שעברו להתגורר ליד שער ברנדנבורג בברלין. ישראלים שבגלל מחיר קוטג' ועלות שכירות נטשו את הבית הלאומי שלנו. הגיע הזמן, ולא מאוחר, שבתי הספר יחזרו לחנך לאהבת הארץ ולא לסרבנות, להעמקת שורשים ולא לטיפוח חולות נודדים. בלי ערכים יהודיים, ציוניים ולאומיים לא נוכל להמשיך להתמודד עם האתגרים הקיומיים שעוד נכונו לנו. (תמונה: מתוף האלבום הפרטי)
חיים שיין הוא ד"ר למשפטים, עורך דין, מוסמך לרבנות, פובציסט ומרצה למשפטים.