את תביעת הנזיקין כנגד המעביד מגישים למול פוליסת הביטוח החבות של המעביד. פוליסה זו נועדה בעצם לכסות נזקים לצד שלישי – בין היתר העובד עצמו. על מנת לזכות בפיצוי מהמעביד יש למצוא כמובן אשמה מלאה או חלקית שלו, כשלא פעם אלו מודים ומשתפים פעולה. במקרים אחרים ישנם מקרים בהם המעביד מנסה לנקות עצמו מהאחריות לתאונה העבודה. אז זכותו של המועסק לפנות לצינורות החוק המקובלים על מנת לדרוש המגיע לו.

ישנם מקרים בהם לתאונת העבודה אחריות משותפת הן של המעסיק והן של המועסק. כאן קובע בית המשפט חלוקת אחריות בין העובד למעביד כשעל בסיס חלוקה זו נקבעים אחוזי תשלום הפיצויים שעל המעביד להעביר. לא פעם חל אף תהליך של "בליעה" ובו הפיצוי של המוסד לביטוח הלאומי "בולע" לתוכו את סך פיצוי הנזיקין מהמעביד. במקרים אלו לא פעם מוותרים העובדים על המשך התהליך מול המעביד ומסתפקים בפיצוי הגדול יותר של מהמוסד לביטוח לאומי.

חשוב לציין, שתביעות הנזיקין של העובד כנגד המעביד נחשבות לקטנות זאת למול העובדה שאת נתח הפיצוי הגדול יותר מקבל העובד קודם כל מהמוסד לביטוח לאומי. לאחר שחווה העובד תאונת עבודה השאיפה היא להשיבו ולקיים את מצבו הכלכלי טרם אותה תאונה. מקרים בהם גובה הפיצויים משני המקומות יהיה גבוה מידי יביא למצב אבסורדי בו נפגעים בתאונות עבודה יזכו להכנסה גבוהה יותר למול פגיעתם ובכך אנשים רבים יביימו פגיעה.

משחקי הקיזוז בין הפיצוי מהמוסד לביטוח לאומי לפיצוי הניתן מהמעביד מביא למצבים בהם מעדיף העובד ועורך דינו בקביעת דרגות נכות במוסד לביטוח הלאומי מתחת ל-20%. קביעה זו מבטיחה אך ורק פיצוי חד פעמי, מה שמאפשר פיצוי גדול יותר מהמעביד. בהמשך, לאחר קבלת הפיצויים מהמעביד מומלץ רק אז לנסות ולהחיל במוסד לביטוח הלאומי דרגת נכות מעל 20% זאת בכדי להתחיל ליהנות מקצבה קבועה.