אריאל עמית כותב לזכרו של חברו מרדו ניסים

שקט של חברים 

עולה במעלה בת שלמה ויורד במורדות יוקנעם , פעם, לאורך הכביש היו כאן ברושים, השקט משתלט עלי פתאום... דרכים... צמתים... מסמנים לי את הזמן.

מולי נפרשים שדות העמק , באופק ניצב לו פסלו של אלכסנדר זייד למרגלותיו קבר שֶייח אַבְּרֵק ולידם כמה שיחי צבר...  הו, ילדותי... נעוריי... שדות הבצל והתירס, מִקְשַת האבטיחים  שורשים נעוצים בבשרי...    [caption id="attachment_36753" align="alignright" width="150"]מרדו ניסים ז"ל מרדו ניסים ז"ל[/caption]

משמאלי בית העלמין...נכנס ונעצר, יורד, עולה חרישית, מחפש ועומד דומם, מסתכל עליך... ומדבר...מדבר לעצמי...מספר... מספר לעצמי... 

דמעות נקוות לי בקצה העיניים...שואף חזק אוויר לריאות לחנוק את הבכי...לא מצליח...רועד מהתרגשות... קורס...נשבר... לא יכול, לא יכול לעבור ליד ביתך, לא יכול לראות את אמך, לא לראות את אביך, לא את אחיך, לא את אחיותיך, לא את אלמנתך ולא את בנך...לא יכול... כן, פשוט לא יכול ...  מתיישב על האבן ממול, עץ החרוב העתיק מצל על פניי... כמה זמן כבר עבר ?? כל כך הרבה ימים, כל כך הרבה שנים ואף לא מילה אחת, רק שקט... שקט שהורס את הנשמה, שקט שאוכל אותך מבפנים, שקט שפורץ ברגעים ליליים, שקט של שנים... שקט של חברים !! הפסיכיאטר המחוזי בטח היה קורא לזה : פוסט - טראומה - חברית , וואהו.. איזה שם של פיצוץ... כי בכל נסיעה צפונה, בכל קריאה למילואים, בכל ביקור אצל קרובים, תמיד נעצר פה ,עולה, מניח אבן, מדבר, מפטפט עם עצמי וממשיך הלאה.