19.02.19 / 08:14
שחקני הפועל אשקלון לא קיבלו משכורת מהמועדון - רק סוודרים מאוהדים ואורנג'דה שסיפק להם חבר הנהלה. ב-1964 הם שיחקו בליגה השלישית כשפגשו בגביע את מכבי יפו. במצב של 1:3 לקבוצה הטובה בארץ, החלה להתפתח אחת הסנסציות הגדולות בכדורגל הישראלי
64 יתרון 1:3 ופער של שתי ליגות גרמו למכבי יפו להשתעשע במשך כל המחצית השנייה במשחק במסגרת הסיבוב השלישי בגביע המדינה בעונת 1963/64, ואפילו להביך את יריבתה הפועל אשקלון. כתב "מעריב" ישראל רוזנבלט תיאר למחרת המשחק: "היפואים ליהטטו בכדור, הכניסו את יריביהם למשולשים מעוררי גיחוך ולעתים חלפו תריסר מסירות יפואיות בטרם נגעה רגל אשקלונית בכדור".
העיתונאי רון עמיקם אמנם נולד אחרי המשחק המדובר, אבל כאוהד מכבי יפו הוא יודע לספר: "זו היתה הקבוצה הכי גדולה שהיתה אי פעם למכבי יפו, קבוצה דורסנית ששיחקה כדורגל מלהיב. היה לה את ציון דגמי, השוער השלישי בנבחרת באותה תקופה, אחרי חיים לוין ואיציק ויסוקר. יעקב ויסוקר ויענקל'ה חודורוב כבר היו מעבר לשיא בתקופה ההיא. היה לה את הבלם הכי טוב בארץ, יחזקאל קצב, שהגיע מגדנ"ע תל אביב".
"היה את עזרא צפדיה שהגיע ממכבי תל אביב, את ישראל (סטרולצ'ו) אשכנזי שבעט עם שתי הרגליים הארוכות שלו מכל מצב, אבל משום מה אין לו אף הופעה בנבחרת", מונה עמיקם, "היה את אברהם קלמי שידוע בכינויו בובי, בחור שהיה אלגנטי מצד אחד ו'ערס' מצד שני, ובכל מקרה אחד המוסרים הגדולים, שגם הוא שיחק בנבחרת. היה את איינשטיין קאליש, קיצוני שמאלי שגם הוא היה בנבחרת".
**************************
״היפואים ליהטטו בכדור, הכניסו את יריביהם למשולשים מעוררי גיחוך ולעתים חלפו תריסר מסירות יפואיות בטרם נגעה רגל אשקלונית בכדור״
************************
"מכבי יפו היתה באותה עונה הקבוצה הכי טובה בארץ", ממשיך עמיקם, "כמיטב
המסורת שלה היא ניצחה את הגדולות - פעמיים את הפועל רמת גן שתזכה באליפות, באיצטדיון המכביה את מכבי תל אביב, שהיתה אז קבוצה בהתהוות עם התינוקות של ג'רי (בית הלוי - א"ל), את האלופה היוצאת הפועל פתח תקוה. הנוהג של יפו, שנמשך עד היום עם קביליו, זה להשפיל את הגדולות בחוץ, אבל להפסיד לקטנות. פעם, באיזה מירוץ לאליפות, יפו קיבלה חמישייה מטבריה".
אותה שחצנות היא זו שגרמה ליפו לזלזל ביריבה שלה בגביע. מאמן אשקלון, אוטו שלפנברג, יספר למחרת המשחק לכתב "ידיעות אחרונות" חגי קרן צבי: "לפני המשחק ניגשו אליי אוהדים יפואים ושאלו אותי: 'כמה שערים אתה חושב שתקבל פה'? השבתי: 'שישה'. הם ענו לי: 'תהיה מבסוט אם תחזור עם 15'".
***************
אשקלון, באותו פרק זמן, הוליכה את ליגה דרום ב'. בסיום העונה היא תעלה לראשונה בתולדותיה לליגה השנייה, שנקראה ליגה א'. "היינו חבורה מגובשת שרצה כמה שנים יחד והגיעה באותה עונה לשיאה", מעיד גד בוקובזה, אז בן 22, הקשר האחורי שבנה את כל המשחק מאחור, מרים הקרנות ובועט בעיטות העונשין מ-11 מטר הקבוע של הקבוצה.
אין לו שום קשר משפחתי לסקורר המוביל של הקבוצה ההיא ובעצם בכל הזמנים, עמוס בוקובזה. על עמוס, שהיה אז בן 24 ושימש כמנהל עבודה במפעל לבידי אשקלון, מספר גד: "הוא היה חלוץ גדול, אני בישלתי לו את רוב השערים. גם אחיו של עמוס, דני בוקובזה, שיחק בקבוצה ההיא. שחקנים בולטים נוספים היו ישראל חסן, סמי הרמה, אריה טאובמן, דידי דבוש, משה פומניקוב ומשה אמר".
על התקופה ההיא מספר גד בוקובזה: "לא הרווחנו כסף מהכדורגל, רק קיבלנו מתנות מאוהדים כמו סוודרים ונעליים. במשך שבע שנים החזקתי את אותן נעלי אדידס, הייתי מצחצח אותן לפני כל אימון ולפני כל משחק. ועדיין שמרנו על מקצוענות, אף שחקן אצלנו לא עישן. בערבי שישי היינו עושים ישיבה לקראת המשחק ואז משחקים דמקה ומתפזרים. במשך שלוש שנים כראש קבוצה הייתי עובר בית-בית כדי לראות אם מישהו יצא לבלות. לא שהיה לאן ללכת - אשקלון אמנם לא עיר דתית, אבל הכל היה נסגר בשישי בשלוש אחר הצהריים. ועדיין שחקן שלא היה בבית, עמד לוועדת משמעת".
************
שאלו אותי: 'כמה שערים אתה חושב שתקבל פה'? השבתי: 'שישה'. הם ענו לי: 'תהיה מבסוט אם תחזור עם 15'אוטו שלפנברג, מאמן הפועל אשקלון
**************
"שיחקנו באותן שנים כדורגל שהיום היינו רצים איתו לאליפות בליגת העל. לרוב השחקנים כיום אין את היסודות שהיו לנו. המגרש הביתי שלנו, בשכונת נווה דקלים בצפון העיר, התמלא כל משחק ב-4,000 איש. כל העיר היתה באה. במשך חמש שנים לא הפסדנו באף משחק ביתי חוץ מבמשחק ידידות נגד מכבי תל אביב, כשהובלנו בהפסקה 1:3 והפסדנו 5:3. אחרי כל משחק ביתי, אחד מחברי ההנהלה - שהחזיק בקיוסק לא רחוק מהמגרש - היה לוקח אותנו ומחלק לכל שני שחקנים בקבוק טמפו אורג'נדה. בשנים האחרונות שלי באשקלון, אחרי משחקים לקחו אותנו לארוחות. את הקריירה זכיתי לסיים בסקציה נס ציונה, עם שייע גלזר שנפטר לאחרונה. הוא היה איש מקסים. אחרי האימון היינו הולכים לתחנה מרכזית כדי לאכול פלאפל, וגלזר תמיד התעקש לשלם עליי".
כצפוי, יפו היתה זו שעלתה ליתרון במשחק הגביע, שהתקיים ביום שלישי 11 בפברואר, משער של קאליש בדקה ה-13. בדקה ה-25 השווה משה בוסקילה במפתיע, אבל עוד במחצית הראשונה אשכנזי (35) וקאליש בשער שני סידרו ליפו יתרון מבטיח. 1,000 אוהדים מיפו ו-431 מאשקלון הגיעו למשחק שהתקיים במגרש מכבי יפו הישן, לימים מגרש גאון. בשלב מסוים חלק מהאוהדים עזבו את המגרש, ופספסו את הדרמה האדירה. בדקה ה-85 עמוס בוקובזה צימק מקרוב ל-3:2, וכעבור שלוש דקות דגמי הדף את הכדור שבעט בוקובזה היישר לרגליו של אמר - שהשווה. משום שבתקופה ההיא עדיין לא היתה תוספת זמן, נותרו למעשה שתי דקות להארכה. אלא שבדקה ה-89 עמוס בוקובזה האדיר הספיק להכניע שוב את דגמי ההמום בבעיטה לפינה הרחוקה ולהשלים קאמבק סנסציוני מ-3:1 ל-3:4 תוך חמש דקות.
"אי אפשר להסביר את מה שקרה שם, מי שלא היה במעמד הזה לא יכול להבין", מספר כיום גד בוקובזה, "הכל קרה כל כך מהר שלא הספקנו לעכל. אני זוכר שכשהבקענו את הגול הרביעי, מוכר הגרעינים והבוטנים שעבר בין השורות ביציעים זרק את כל הסחורה שהיתה לו וברח. כולם היו בהלם. אני עצמי הייתי ברקיע השביעי". כשהקבוצה חזרה לעיר, היא הלכה לחגוג את הניצחון הגדול בבית הוורוד בשכונת אפרידר.
אלא שאז התברר כי גם החגיגות של אשקלון היו מוקדמות מדי. למחרת המשחק יפו ערערה על התוצאה בנימוק שבוסקילה לא היה רשאי לשחק, שכן כרטיס השחקן שלו היה עדיין שייך לבית"ר אשקלון. ההתאחדות לכדורגל קיבלה את הערעור. תחילה קבעה הפסד טכני לאשקלון, אולם לאחר מכן חזרה בה וקבעה משחק חוזר, הפעם באשקלון.
כשהבקענו את הגול הרביעי, מוכר הגרעינים והבוטנים שעבר בין השורות ביציעים זרק את כל הסחורה שהיתה לו וברח. כולם היו בהלםגד בוקובזה
בעוד אשקלון הבטיחה את עלייתה לליגה א' בשלב מוקדם, יפו נכנסה אט אט למירוץ על האליפות ושלושה מחזורים לסיום מצאה את עצמה לראשונה באותה עונה במקום הראשון. דיונים רבים התקיימו בישיבת המזכירות של ההתאחדות בנוגע למועד המשחק. נציגי מכבי טענו: "אין כל סיבה לדחוס בעונה קשה זו משחק נוסף שאינו מכריע כרגע לגבי הגביע". אלא שיו"ר ההתאחדות, יצחק זאבי, השתמש בקול הכפול שלו כדי לקיים את המשחק ביום שלישי של אותו שבוע, 16 ביוני.
כאקט של מחאה וגם כדי לשמור את השחקנים המובילים שלה טריים לקראת משחק הליגה החשוב בשבת מול הפועל חיפה, העלתה יפו שלושה-ארבעה שחקנים מההרכב הראשון, מספר שחקני הרכב שני וכמה שחקני נוער. שבע דקות מהפתיחה ספגה אשקלון מכה קשה כשעמוס בוקובזה נפצע ברגלו ונאלץ לצאת. באותה תקופה עדיין לא ניתן היה לבצע חילופים, והקבוצה המקומית נותרה בעשרה שחקנים. חלפו חמש דקות, ואחיו דני העלה בכל זאת את אשקלון ליתרון. אלא שיפו ניצלה את היתרון המספרי כדי להפוך את התוצאה משערים של אליעזר אלעזר דקה לסיום המחצית הראשונה, ושל משה לוי דקה מפתיחת החצי השני.
לפני שיהיה מאוחר מדי, החליט עמוס בוקובזה לחזור לשחק כשהוא מדדה על רגל אחת. בדקה ה-59 בעיטת קרן של גד בוקובזה מצאה את אמר חופשי, והוא השווה מקרוב. שש דקות לסיום, אחרי חילופי מסירות עם אמר, בעט עמוס בוקובזה כדור אדיר מ-16 מטר שהכניע את השוער המחליף רוסו והעניק לאשקלון ניצחון גדול, 2:3. 4,000 אוהדים מקומיים חגגו ביחד עם ראש העירייה, אריה תגר, את מה שגד בוקובזה מגדיר כיום "אחת הסנסציות הגדולות בתולדות הגביע".
יפו תסיים את העונה כסגנית אלופה, במרחק נקודה מהפועל רמת גן; אשקלון תודח מהגביע בשלב הבא על ידי בית"ר רמלה. כעבור שנתיים תגיע עד לרבע הגמר אחרי ניצחון חוץ מפתיע על מכבי פתח תקוה 1:2, מפנדל של גד בוקובזה ושער עצמי בדקה הראשונה של ההארכה.
