עורו בני הישיבות וצאו עמנו למלחמה כי מלחמת מצווה היא

ההלכה הידועה (אין חולק בין הרמב"ם להרמב"ן ולכל הפוסקים) ש"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" זוהי מלחמת מצווה! (רמב"ם, מלכים, פ"ה ה"א),

על מלחמת המצווה נפסק ללא חולק - "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (חובת גיוס לכולם ללא יוצא מן הכלל).

רצח המתפללים החרדים, בתוך בית הכנסת בירושלים והפיגועים החוזרים ונשנים, בוודאי עומדים בתנאי - "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". 

מכאן שעם כל הכבוד וכל ההערצה למרנן ורבנן -  בני תורה ותלמידי-חכמים אינם פטורים מלהשתתף במלחמת מצווה זו - מלחמה כנגד "העומד עלנו לכלותינו!"

על כל תלמיד ישיבה לקום ולשאול את השאלות הבאות?

וכי  אין כל אחד ואחד מכם עומד בפני סכנת נפשות, הוא וביתו וכל אשר לו?

וכי העוסקים בתורה לא מחויבים להציל את עצמם?

וכי תעמדו מנגד ותטילו את חובת ההצלה, הצלתכם אתם, על אחרים?

וכי כך היא המידה? וכי זו היא דעת תורה?

היכן מצינו שתלמידי חכמים העוסקים בתורה פטורים מחובה זו?

וכי אין רבנן צריכים שמירה?

וכי לא נפלו לפני שונאינו מבחירי הישיבות וחכמיהם?

וכי אם מתנפלים עלינו בחמת רצח, האם לא מחובתנו להציל את עצמנו?

וכי המצווה "המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו"(ועל אחת כמה וכמה המציל רבים) אינו חל על תלמידי ישיבות?

וכי יש הבדל בין דמו של גדול בתורה לדמו של עם-הארץ גמור? הרי "אין דוחין נפש מפני נפש" (אהלות, פ"ז מ"ו).

וכי אם התורה מגינה על העוסקים בה,,, הרי לא כדאי שישתתפו בני התורה בלחימה, וזכות התורה תגן עליהם ועל חבריהם?  ("אם בחקותי תלכו..."ורדפתם את אויבכם ונפלו לפניכם לחרב" )

 -

עם כל הכבוד וההערצה למרנן ורבנן ,פיקוח נפש דוחה גם את האינטרסים שלהם.