בין שנאה לתסכול: מבט אחר על היחס לנתניהו

אני נוטה לחשוב שחלק מהביקורת החריפה כלפי נתניהו לא נובעת רק מעמדותיו או ממדיניותו, אלא גם מתחושת אובדן שליטה. במשך עשרות שנים, קבוצות מסוימות בחברה הישראלית ראו את עצמן כמרכזיות בהובלת המדינה — היסטורית, תרבותית ופוליטית.

בעיניי, אי אפשר להתעלם גם ממה שמכונה לעיתים “האליטה האשכנזית” — קבוצה שנתפסה לאורך שנים כבעלת השפעה רבה במוקדי כוח. אני מזהה אצל חלק ממנה תחושה של שינוי במעמד, ואולי אפילו איום על המקום שהורגלו אליו.

בתוך ההקשר הזה, ההצלחה הפוליטית של נתניהו — שאינו מזוהה עם אותו מחנה — נראית לי לא רק כאתגר פוליטי, אלא כסמל לשינוי עמוק יותר במבנה הכוח בישראל. שינוי כזה, מטבע הדברים, מייצר תסכול ולעיתים גם תגובות רגשיות חריפות.

אני גם תוהה לא פעם: האם אילו נתניהו היה משתייך למחנה הפוליטי של מבקריו, היחס אליו היה שונה לגמרי? ייתכן שאז היינו רואות יותר הערכה ופחות התנגדות. בעיניי, זה מחזק את התחושה שלא מדובר רק בו כאדם, אלא גם בשאלה מי מחזיק בהשפעה ומי מגדיר את המציאות.

במונחים מקצועיים, אני רואה כאן ביטוי ל־איום על זהות קבוצתית — מצב שבו קבוצה חווה שינוי במעמדה, ומגיבה רגשית כלפי מי שמסמל את השינוי הזה.

עם זאת, חשוב לי להיות הוגנת: אני יודעת שעבור רבות ורבים, הביקורת על נתניהו נובעת מסיבות ענייניות לחלוטין — מדיניות, סגנון הנהגה וסוגיות נוספות. המציאות מורכבת יותר מכל הסבר אחד.
לסיכום

כשאני מסתכלת על זה לעומק, נדמה לי שהסיפור כאן גדול יותר משאלה של אהדה או שנאה — זהו מאבק על זהות, השפעה ושליטה.
ד״ר רוית לנדסברג