ביקורת קשה על הספורט באשקלון

״כמי שגדל כאן לפני 20–30 שנה יודע על מה אני מדבר.

אנחנו לא היינו צריכים מנצ'סטר סיטי כדי להתרגש מכדורגל.

היה לנו את הפועל אשקלון.

והיו כאן שחקני בית שהיו שלנו.

שמות כמו שוקו נומדר, ללו אנקה, דודו ז'אנו ועוד רבים שהפכו לחלק מהזיכרון של הכדורגל האשקלוני.

זה היה הרבה יותר מכדורגל.

זה היה הילדות שלנו.

זה היה אבא שלוקח את הילד שלו למשחק.

זה היה ילד שיושב ביציע וחולם שיום אחד הוא ילבש את החולצה של הפועל אשקלון.

ואז הגיעו גם ימים שבהם אשקלון העזה לחלום בגדול.

בקדנציה של איתמר שמעוני, הפועל אשקלון עלתה שתי ליגות רצופות — מליגה א' ללאומית, ומהלאומית לליגת העל.

תעצרו רגע ותחשבו על זה.

אשקלון הייתה בליגת העל.

קבוצות כמו מכבי חיפה, מכבי תל אביב ובית"ר ירושלים הגיעו לסלה.

ילדים אשקלונים יכלו להסתכל על הדשא ולראות שחקני ליגת העל משחקים בעיר שלהם.

הייתה תחושה שהעיר הזאת עולה למעלה.

ואז הגיע תומר גלאם.

גלאם מכהן כראש העיר כבר יותר מתשע שנים.

ומה קרה לספורט האשקלוני בתקופה הזאת?

במקום לבנות מחדש את הכדורגל, ראינו משבר, מאבקים, חובות ופירוק של הפועל אשקלון.

והיום?

עירוני אשקלון משחקת בליגה ב'.

תעצרו רגע ותחשבו על המרחק:

מליגת העל — לליגה ב'.

עיר עם יותר מ־160 אלף תושבים.

עיר עם אצטדיון.

עיר עם אלפי ילדים.

עיר עם קהל שאוהב כדורגל.

איך הגענו למצב הזה?

וזה לא רק הכדורגל.

גם בכדורסל היו בעיר שנים של תקווה, אבל במקום לבנות מערכת יציבה לאורך זמן, קיבלנו שוב ושוב מאבקים, שינויים וסכסוכים בין גורמים שונים.

והמחיר של הכישלון הזה הוא לא רק על המגרש.

הוא מגיע גם לכיס של ההורים.

מחיר האקדמיה עולה מ־280 ₪ ל־320 ₪ בחודש.

480 שקלים יותר בשנה — לכל ילד.

ואם יש לך שני ילדים באקדמיה?

960 שקלים יותר בשנה.

ואם יש לך שלושה?

1,440 שקלים.

וזה עוד לפני נעליים, תלבושת, הסעות, טורנירים וכל שאר ההוצאות שהורים מכירים היטב.

עכשיו, אני לא בא בטענות לאקדמיה על עצם העלייה. בהודעה להורים נכתב שהסיבה היא עלייה בעלויות התפעול והרצון לשמור על מסגרת מקצועית.

אבל דווקא כאן צריך לשאול את העירייה:

איפה אתם?

אם ספורט הוא חינוך — למה ההורים צריכים לספוג שוב ושוב את העלויות?

אם אנחנו רוצים להוציא ילדים מהרחוב ולהכניס אותם למגרשים — למה המסגרת הספורטיבית הופכת יקרה יותר למשפחות?

כי בסוף, אני מסתכל על ילד אשקלוני בן 10 ושואל:

על מה הוא חולם?

על ללבוש את החולצה של אשקלון?

על להגיע יום אחד לליגת העל?

על לראות את הקבוצה שלו משחקת נגד הגדולות?

או שהוא כבר מבין שאין לו בעיר מסלול אמיתי להגיע אליו?

וזה המקום שבו זה כבר מפסיק להיות ויכוח על כדורגל.

זה ויכוח על הילדים שלנו.

ילד צריך מסגרת.

ילד צריך מגרש.

ילד צריך מאמן.

ילד צריך קבוצה.

ילד צריך חלום.

וכשאין מספיק מהדברים האלה — הרחוב ממלא את החלל.

נער שלא מוצא מסגרת אחרי הלימודים מוצא את עצמו יושב שעות על הברזלים.

עוד ערב.

ועוד ערב.

ובזמן שאנחנו מדברים על כבישים, כיכרות ופרויקטים, צריך לשאול:

מה אנחנו נותנים לילדים שלנו?

האם אנחנו נותנים להם מספיק סיבות לקום מהברזלים וללכת למגרש?

האם אנחנו נותנים להם מספיק מסגרות?

האם אנחנו בונים להם דרך אמיתית מגיל צעיר ועד קבוצת הבוגרים?

כי אני לא רוצה שהילד האשקלוני יכיר את הרחוב יותר משהוא מכיר את המגרש.

אני רוצה שהוא יכיר את חדר ההלבשה.

את המאמן.

את החברים לקבוצה.

את התחושה של ניצחון.

את הכישלון שממנו קמים.

ואת החלום.

"יום אחד אני אהיה שם."

העיר הזאת מלאה בילדים מוכשרים.

יש אולם.

יש אצטדיון.

יש מתקני ספורט.

יש עשרות אלפי משפחות.

יש קהל.

יש אהבה.

אז מה חסר?

חזון.

ניהול.

השקעה נכונה לאורך זמן.

והכי חשוב — החלטה שספורט הוא לא קישוט לעיר.

ספורט הוא השקעה בילדים שלנו.

איך מונעים ממאבקים פנימיים להרוס את הספורט?

איך מחזירים את הקהל לסלה?

איך מחזירים את הגאווה?

איך בונים מחלקות נוער שמהן יצמחו שחקני הבית הבאים?

ואיך דואגים שגם משפחה שלא יכולה להרשות לעצמה עוד מאות שקלים בשנה — לא תצטרך לבחור אם הילד שלה ימשיך לשחק?

כי פעם ילד היה יכול להגיע לסלה, להסתכל על הדשא ולהרגיש:

"יום אחד אני אהיה שם."

והיום אני שואל את עצמי בכאב:

כמה ילדים באשקלון עדיין מרגישים ככה?

כי בסופו של דבר, המבחן של עיר לא נמצא רק במה שבונים לה.

הוא נמצא גם במה שנותנים לילדים שלה לחלום.

ואשקלון?

אשקלון איבדה את החלום הספורטיבי שלה.

והגיע הזמן להחזיר אותו״.