סיומה של תקופה



פס"ד האחרון בהרכב בראשותה של נשיאת בימ"ש המחוזי בב"ש השופטת רויטל יפה-כץ, השופט יואל עדן והשופטת יעל ייטב: ערעור על גז"ד לנאשם שהלין את אישתו תושבת השטחים ללא אישור שהייה בישראל

אלבום פרטי

תקציר פסק-דין בתיק עפ"ג 41733-02-23מדינת ישראל נ' אבו ג'אמע

אב"ד נשיאת בימ"ש המחוזי ב"ש השופטת רויטל יפה-כץ, השופט יואל עדן והשופטת יעל ייטב

המשיב הודה, כי במשך 14 שנה הלין בביתו שבערערה תושבת השטחים לה נישא, ונדון, ללא הרשעה, לשל"צ בהיקף של 120 שעות. על אי הרשעתו של המשיב ועל קולת העונש, הוגש הערעור.

בתחילת הדיונים המשיב אמנם הודה בכך שלפני 14 שנה נישא לתושבת שטחים שאין לה אישור שהייה בישראל, ולהם אף 9 ילדים משותפים; ואף הודה, כי הם מתגוררים יחד בבית בערערה שבנגב (יצוין, כי תחילה טען כי הבית של אשתו וכי הוא חי בביתה ואינו מלין אותה, טענה ממנה חזר), אולם טען כי המדינה היא האחראית למצבו בשל "אוזלת ידה", מאחר ולמרות ניסיונותיו להסדיר את מעמדה של האישה מאז שנת 2012, המדינה מעכבת את מתן ההיתרים. עוד טען, כי כשהאישה נכנסה לישראל לא היה צורך בהיתר שכן לא מחסומים, וכי כל רצונו לחיות חיי משפחה תקינים עם רעייתו ואם 9 מילדיו.

בימ"ש השלום אמנם ראה חומרה במעשי המשיב, אולם היות והמשיב פעל לאורך השנים להסדרת מעמדה של אשתו; והיות והרשויות דיברו בשני קולות ביחס למעמדה של האישה (גם רשמו אותה בתעודת הזיהוי של המשיב כנשואה לו אך גם סירבה לכל בקשותיו לאורך השנים להסדיר מעמדה) "ובכך גרמו למורכבות נוספת על העובדה כי מדובר באשתו של הנאשם ואם ילדיו החיים בישראל", הורה על ביטול הרשעתו ודן אותו, כאמור, לעונש ללא הרשעה.

במסגרת הערעור נקבע, בין היתר, כי הטענה בדבר הניסיונות הרבים של המשיב, לאורך השנים, להסדיר את מצבה המשפטי של אשתו, דווקא מעידים על ידיעתו הברורה כי לאישה אין אישור לשהייה בישראל; כי השלטונות אינם מעוניינים להתיר את שהייתה בישראל; וממילא, כי הלנתה בביתו אינה יכולה להיות חוקית.

כן, נקבע, כי יש לדחות את טענת המשיב כאילו לא הייתה כל בעיה לתושבי השטחים להיכנס לתחומי המדינה בעת שהאישה הגיעה לישראל בהיעדר מחסומים וצורך בהיתרים, וכי מדובר בטענה מיתממת נוכח הניסיונות של המשיב עצמו להסדרת המעמד של האישה. הוסף, כי הטענה גם אינה נכונה עובדתית וכי די לצורך זה בעיון בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשפ"ב-2022, אשר החליף את החוק שנחקק לראשונה כחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003, ואשר מטרתו לבקר ולהגביל מתן אזרחות ישראלית או תושבות בישראל לתושבי יהודה ושומרון או רצועת עזה, גם כאשר מדובר בבני זוג של אזרחים ישראליים.

עוד נקבע, כי יש לדחות את הטענה לפיה למדינה אחריות, ולו חלקית, במצב המשפטי בו מצוי המשיב, נוכח כך שלא נתנה לתושבת השטחים אישורי שהייה בישראל, שכן המשיב היה אמור לברר את היתכנות מתן האישורים לאישה טרם העמיד את המדינה בפני עובדה מוגמרת, ולא לדרוש, לאחר מעשה, ליתן לה אישורי שהייה מכוח נישואיה לו. למדינה שיקולים משלה להנפיק אישורי שהייה בישראל; היא הריבונית להחליט בעניינים אלה, ועד כה, למרות הניסיונות של המשיב והפניות המרובות לרשויות השונות, לא נמצא כי אי מתן אישור השהייה בישראל לתושבת השטחים, השוהה בישראל שנים רבות שלא כחוק, לא נעשה כדין.

עוד צוין, וזאת ביחס לטיעוני המדינה ולפיהם אשת המשיב לא קיבלה היתר שהייה בישראל בין היתר לאור חוסר רצונה של המדינה לעודד ריבוי נישואים, כי אכן המקרה שבפנינו הוא דוגמה לאחת הדרכים בהם המדינה נלחמת בתופעה הקשה של ריבוי נישואים. על הצורך להילחם בתופעת הפוליגמיה כבר נכתב על ידי בימ"ש זה בפס"ד קודם (בע"פ 26408-04-19, מדינת ישראל נ' אבו סקיק, מיום 19.09.19), שם גם צוינה התפנית שחלה במדיניות התביעה, בשנת 2017, (זאת בעקבות החלטת ממשלה מספר 2345 מיום 29.01.2017 והדו"ח שהוכן בעקבותיה על ידי הצוות הבין-משרדי בנושא ההתמודדות עם השלכותיה השליליות של הפוליגמיה), עת הוחלט שלא להכיל עוד את הפגיעה הקשה בנשים, בעיקר בנגב ובעיקר במגזר הבדואי, בשל ריבוי נישואין. באותו פס"ד גם כתבנו:

"לא ניתן לשאת את הפגיעה בנשים בדרך של נישואים פוליגמיים; ולא ניתן להסיר את אחריות החברה והמדינה על רשויותיה, ממתן הגנה מפני פגיעה זו רק כיוון שיש ציבור, רחב ככל שיהיה, אשר תומך בתופעה ובפגיעה בכבוד הנשים כבני אדם, בזכויותיהן, ובעיקר בזכויות היסוד שלהן לשוויון, לעצמאות וכאמור – לכבוד. הגיעה העת לשים קץ לתופעה מכוערת זו בכל דרך אפשרית, כולל אכיפה פלילית, ולא להמשיך ולהכיל אותה, וזאת במיוחד באזור מגורנו – בנגב, שם, במקום שעם השנים תופסק הפוליגמיה הפוגענית, היא הולכת ונהיית נפוצה.

ויודגש, כי חומרת הפגיעה של הפוליגמיה בנשים אינה מחייבת עבירות ותופעות נלוות כמו אלו המפורטות בהנחית היועמ"ש, והפגיעה בנשים קיימת גם כאשר אין מצוקה כלכלית (כמו הנטען במקרה שבפנינו) או אלימות פיזית הנלווית לפוליגמיה. לכשעצמי, עצם הנישואין השניים יש בהם משום התאכזרות לנשים (ובעיקר לאישה הראשונה) ולילדיהן, גם אם אכזריות זו אינה מקבלת ביטוי פיזי או כלכלי.

ועוד. במקרה שבפנינו, הפגיעה איננה מופנית רק כלפי האישה הראשונה, אלא גם כלפי האישה השנייה. אכן, אין טענה לאלימות או למצוקה כלכלית, אולם נישואי המשיב לאישה משטחי הרשות הפלשתינית והבאתה לישראל, כאן תשהה ללא זכויות תוך שתהיה נתונה לחסדי המשיב ומשפחתו ללא עורף משפחתי, כאשר הניסיונות לאלץ את המדינה להכיר בה ולהתיר את שהייתה בתחומיה, לא בהכרח יעלו יפה, גם אלה מהווים פגיעה של ממש באישה".

ועוד צוין, כי בדברים אלה יש כדי ליתן מסגרת והקשר לסירוב השלטונות להתיר שהייתה של אשת המשיב בישראל; ובכל מקרה, לא ניתן לומר שסירוב השלטונות להיעתר לבקשות המשיב ורעייתו, הן שהביאו את המשיב ל"מצבו המשפטי המסובך".

גם קביעת ביהמ"ש קמא לפיה "הרשויות השלטוניות בישראל דיברו בשני קולות ביחס למעמדה של אשת הנאשם", נדחתה ונקבע כי גם אם אשת הנאשם נרשמה ככזו במסמכי המשיב, וכך גם ילדיו (ילדיה), הרישום נעשה כאקט דקלרטיבי לאחר שביה"ד השרעיאימת, כי השניים נישאו על פי הדין השרעי, וזאת מבלי לקבוע דבר לגבי מעמדה (או היעדר מעמדה) כשוהה בישראל.

כן נדחה הנימוק של ביהמ"ש קמא שלא להרשיע את המשיב כדי לא להכשילו בעתיד (שמא יהיה צורך להפעיל מאסר מותנה, אם יוטל עליו), כאשר ביהמ"ש קמא יוצא מתוך ההנחה, כי מובן שהמשיב ימשיך להפר את החוק (כפי שעשה במשך שנים ארוכות עד כה); כי ההליך הפלילי לא ירתיעו; וכי המדינה אחראית להפרה עתידית אפשרית זו במידה ולא תיעתר לדרישתו להתיר שהייתה של אשתו בתחומי המדינה בניגוד למדיניות מתן ההיתרים שלה. נקבע, כי מדובר, למעשה, בעקיפה של הליכי ההסדרה הרגילים והמקובלים, שהמשיב ואשתו כשלו בהם, וכפיית הרשויות לרצונו של המשיב להינשא לאישה ולהביאה להתגורר עמו דווקא בתחומי המדינה, חרף סירוב הרשויות לאשר זאת. בכך, למעשה, מעניק ביהמ"ש למשיב מעין "חסינות שיפוטית" להמשיך לבצע עבירה של הלנה שלא כחוק מתוך ידיעה שלא ייענש בגינה. והוסף, כי איננו סבורים, חלילה, כי על המשיב לפרק את משפחתו או לגרש את אישתו, אולם המשפחה יכולה להמשיך לחיות כמשפחה גם במקומות אחרים, כל עוד הרשויות בישראל אינן מעניקות לאישה היתר לשהות בישראל כחוק.

נוכח נימוקים אלה ואחרים, התקבל הערעור והמשיב הורשע בעבירה אותה ביצע (עבירה של הלנה שלא כחוק) ונדון ל-6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות (כפי שהתבקש על ידי המדינה), למאסר מותנה ולתשלום קנס בשיעור של 5,000 ₪, הוא קנס המינימום הקבוע בחוק.

*** התקציר אינו בא להחליף את פסק-הדין, הנוסח המחייב הוא זה של פסק-הדין המלא ***

 

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה