מכיסא לתפקיד: השינוי השקט באירועי חברה בישראל

לא פעם זה מופע קצר, סטנדאפיסט, אולי הרצאה. בערב עצמו הכול נראה סביר. אבל יום למחרת, כשמנסים להיזכר מה באמת נשאר, הזיכרון הוא בדרך כלל תמונה, לא חוויה.

וזו בדיוק הסיבה שבשנה-שנתיים האחרונות יותר ויותר ארגונים מחפשים משהו אחר. לא עוד ערב שבו כולם יושבים ומסתכלים, אלא ערב שבו יש לאנשים תפקיד. לא תפקיד מביך. לא “תעלו לבמה ותעשו משהו”. אלא תפקיד קטן, פשוט, שמאפשר לכל אחד להשתתף במינון שנוח לו. המעבר הזה, מכיסא לתפקיד הוא שינוי שקט, אבל הוא משנה לגמרי את האופן שבו אירועים ארגוניים מרגישים.

“אנשים כבר לא מחפשים רק בידור,” אומר ערן אוטמזגין, שותף-בעלים ב”שירו כולם”, שמפיקים ומנחים אירועי שירה משותפת לארגונים וקהילות. “הם רוצים רגע אמיתי. משהו שיגרום להם להרגיש ביחד בלי שמישהו יצטרך להסביר להם למה זה חשוב.”

במילים פשוטות: בתקופה שבה הכול מהיר, עמוס ורווי מסכים מה שמחבר אנשים הוא לא עוד תוכן לצפייה, אלא פעולה משותפת. משהו שקורה “ביחד”, באותו זמן, באותו קצב. ובעיקר: משהו שלא דורש מהעובד להוכיח שום דבר. לא להיות מצחיק, לא להיות “חברתי”, לא להיות “קול טוב”. רק להיות בתוך הרגע.

למה “עוד ערב חברה” לא תמיד עובד

מנהלי רווחה ומשאבי אנוש מתארים תופעה דומה: אירועים יכולים להיות מושקעים, יפים, אפילו יוקרתיים, ועדיין החיבור בין אנשים לא קורה. חלק מהעובדים ייהנו מהאוכל, אחרים מהבר, חלק יצלמו. אבל אם המטרה היא לייצר תחושת צוות, או להחזיר קצת אנרגיה אחרי תקופה לחוצה, אירוע פסיבי לעיתים משאיר אנשים במקום שבו הם התחילו: בתוך הקבוצה הקטנה המוכרת שלהם.

“אני מרגישה שהעובדים שלנו עייפים מתוכן,” אומרת ליאת, מנהלת רווחה ממרכז הארץ. “סטנדאפ זה מצחיק, אבל זה לא באמת מפגיש אנשים. אני צריכה משהו שמוציא אותם מה’איים’ שלהם, בלי שירגיש להם שמכריחים אותם.”

הציניות שארגונים מדברים עליה הרבה היא לא בעיה של “אנשים קשים”. היא תוצר של עומס וחוסר אמון בסיסי כלפי ניסיונות “לעשות תרבות ארגונית” בכוח. עובד שמרגיש שהארגון מדבר על ערכים אבל היומיום שוחק, לא תמיד יתחבר בקלות לערב שמנסה לייצר “קסם” בזמן קצר. דווקא לכן, אירועים שמצליחים היום הם אלה שלא מבטיחים הבטחות גדולות, אלא מייצרים רגע קטן ואמיתי כזה שמאפשר לאנשים להרגיש יחד בלי שמישהו ייתן להם הרצאה על “שייכות”.

וזה לא קורה רק בחברות גדולות או “במרכז”. גם עסקים מקומיים, מפעלים, חברות שירותים, רשויות, ומשרדים בינוניים, כולם מתמודדים עם אותה שאלה: איך שומרים אנשים מחוברים בתוך שגרה אינטנסיבית, ובתוך מציאות שבה כולם כבר ראו הכול. אירוע חברה הוא לעיתים אחד הרגעים היחידים שבהם “כולם באותו חדר”, ולכן המשקל שלו עולה.

מה זה בכלל “תפקיד” באירוע?

המילה “תפקיד” יכולה להישמע מאיימת. אצל לא מעט עובדים היא מתורגמת מיד ללחץ: “אל תעלו אותי לבמה”, “אל תעשו לי משחקי חברה”, “אני באתי לנשום קצת, לא להיבחן”. אבל השינוי הנוכחי לא מתכוון להפוך עובדים לשחקנים. הוא מבקש להפוך אותם לשותפים לרגע. לא ברעש, לא בכוח, ולא בהפעלה שמרגישה כמו חובה אלא בפעולה פשוטה, קבוצתית, שמאפשרת גם למי שבא עם ספקנות להרגיש חלק, בלי להרגיש חשוף.

התפקיד החדש באירועים הוא כמעט תמיד כזה שמסמן: “אתם לא קהל, אתם חלק”. לפעמים זו פעולה קצרה שעושים יחד. לפעמים זו השתתפות שקטה, כזו שאפשר להיכנס אליה בלי שאף אחד ישים לב. לפעמים זו התקדמות הדרגתית: מתחילים במשהו נוח, ורק אם האנרגיה מאפשרת, מעלים עוד קצת. ברגע שזה בנוי נכון, אנשים מגלים שהם משתתפים בלי שבכלל החליטו “להשתתף”.

“ברגע שלכולם יש תפקיד, גם אם קטן, נעלם הפער הזה של ‘במה וקהל’,” אומר ניר אוטמזגין, שותף-בעלים ב”שירו כולם”. “אנשים מפסיקים לשפוט את מה שהם רואים, ומתחילים להיות בתוך הדבר עצמו. זה שינוי קטן, אבל הוא משנה את האנרגיה בחדר.”

למה שירה משותפת נכנסה לארגונים

אם יש פורמט אחד שמגלם את השינוי הזה יותר מאחרים, זו שירה משותפת.

לכאורה, זה נשמע מפתיע. שירה בארגון? לא כולם שרים. חלק מהאנשים אפילו נבהלים מהמחשבה. אבל בפועל, דווקא בגלל שזה לא “כישרון” אלא פעולה חברתית, שירה משותפת (או "שירת המונים") הפכה לכלי חזק בעולם הארגוני. היא עובדת משום שהיא מאפשרת השתתפות בלי צורך להיות מצטיין, והיא מייצרת תחושת יחד דרך סנכרון פשוט: קצב, נשימה, מילים משותפות. ברגע שקבוצה שרה יחד אפילו פזמון קצר, נוצר משהו שקשה לייצר בהרצאה או מופע: תחושת שותפות. לא בגלל מסר מתוחכם, אלא בגלל פעולה.

דנה, מנהלת רווחה ותרבות מהרצליה מתארת את זה בצורה הכי פשוטה: “המדד שלי הוא מה קורה בהפסקה. אם אנשים נשארים באותה קבוצה לא עשינו הרבה. אם פתאום רואים אנשים עומדים יחד שלא עומדים יחד ביום-יום זה ניצחון.”

אבל כאן מגיע טוויסט חשוב: הגבול בין חוויה מחברת לבין “קרינג’” הוא דק. שירה משותפת יכולה להיות רגע מדויק ומרגש, והיא יכולה להיות מביכה אם היא נעשית בלי רגישות. לכן, בשונה ממופע שמגיע “כמו שהוא”, חוויה משתפת חייבת להיבנות על הקהל עצמו: מי האנשים, מה התרבות הארגונית, מה מותר ומה “יותר מדי”, מה הטמפרטורה של החדר. באירועי השתתפות, ההובלה והאופן שבו מזמינים את הקהל חשובים לא פחות מהתוכן.

“האמת היא שהפחד הכי גדול של מנהלת רווחה הוא קרינג’,” אומר ניר. “אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא נגרר למשהו. לכן אנחנו עובדים בהדרגה: מתחילים ברך, נותנים מרחב, מעלים אנרגיה רק כשהקהל מוכן. זה לא ‘יאללה כולם שרים עכשיו’ זה תהליך קצר שמכבד אנשים.”

זה לא “מופע”. זו חוויה קבוצתית

אחד ההבדלים הגדולים בין “להביא מופע” לבין “ליצור חוויה” הוא תחושת השייכות. במופע, אפשר ליהנות ולהישאר צופה. בחוויה משתפת, קשה להישאר אדיש, אבל גם לא חייבים להיות במרכז.

מירב, מנהלת משאבי אנוש מאשקלון, מתארת למה זה עובד: “העובדים שלנו לא צריכים עוד ערב שבו הם יושבים ומוחאים כפיים. הם צריכים להרגיש שהם באמת היו שם. לא רק פיזית. כשיש השתתפות, יש משהו ‘שלנו’. זה נשאר.”

וכשהחוויה “שלנו”, זה מחלחל הלאה: אנשים מדברים על זה, צוחקים על רגע משותף, מזכירים זה לזה שורה או פזמון, מתייגים בקבוצה פנימית. גם בארגונים שבהם אנשים לא “טיפוסים של אירועים”, נוצרת תנועה אחרת. לא בגלל שמישהו עשה מופע מדהים, אלא כי משהו קרה להם יחד.

וזה אולי ההבדל הגדול ביותר בין אירוע “נחמד” לבין אירוע שמייצר אפקט: באירוע משתף, החומר הוא האנשים עצמם. ההפקה היא המסגרת, המנחה הוא המוביל, אבל הרגע נוצר מתוך הקבוצה. לכן הוא מרגיש פחות כמו משהו שנכפה מבחוץ, ויותר כמו משהו שמתרחש מבפנים.

איך יודעים שזה הצליח?

יש מי שמנסה למדוד הכול בטבלאות. אבל באירועים, המדד הכי אמיתי הוא מה שקורה בזמן אמת. האם אנשים נשארים עד הסוף? האם הם מצטרפים בהדרגה? האם הם צוחקים לא בגלל בדיחה, אלא בגלל הרגע המשותף? האם מי שבדרך כלל “נעלם” פתאום מרגיש בטוח להיות שם? האם אנשים מפסיקים להציץ בטלפון כי משהו מושך אותם פנימה?

וגם: מה קורה ביום שאחרי. אם במשרד נשאר משפט כמו “לא האמנתי שאשתתף” או “זה היה מפתיע”, זה סימן שהאירוע יצר חוויה ולא רק סיפק בידור. לפעמים דווקא העובדים השקטים הם אלה שמסמנים למנהלים שהאירוע פגע בול כי הם היחידים שפתאום אומרים משהו.

שלושה דברים שמנהלות רווחה בודקות היום (בלי לעשות מזה “מדריך”)

בשוק המקומי, מנהלות רווחה מספרות שהן כבר יודעות לשאול את השאלות הנכונות לפני שסוגרים ספק: האם זה מותאם לתרבות הארגונית או “one size fits all”; האם יש תהליך קצר וברור שמכין את השטח; והאם יש רגישות לקהלים מעורבים - גילאים שונים, תרבויות שונות, דרגות שונות של פתיחות.

הדבר הזה חשוב במיוחד בארגונים שאינם “סטארטאפ צעיר”. במקום שבו יש עובדים ותיקים לצד צעירים, או במקומות עם רגישויות חברתיות, אין מקום לפורמטים שמביכים אנשים. האירוע חייב לכבד את מי שלא רוצה להיות במרכז, ובאותה נשימה לאפשר לרוב כן להיכנס לרגע משותף.

אז למה זה תופס עכשיו?

כי אנשים השתנו. ארגונים השתנו. הצורך בחיבור אמיתי גדל, אבל הסבלנות למניפולציות קטנה. אנשים רוצים שידברו איתם בגובה העיניים, שיכבדו את הגבולות שלהם, ושייתנו להם אפשרות להיות חלק בלי להרגיש שמנסים “לשבור” אותם.

השינוי הזה מכיסא לתפקיד הוא בסוף שינוי של גישה: פחות במה, יותר יחד. פחות שואו, יותר רגע משותף. פחות “תראו מה הבאנו לכם”, יותר “בואו נהיה בזה ביחד”.

מי שמחפש לעשות את זה באירוע חברה, יכול לבחור בין לא מעט פורמטים משתפים. שירה משותפת היא אחת האפשרויות הבולטות, בעיקר כשיש מי שמפיק ומנחה את זה בצורה מקצועית ורגישה, כך שהחוויה לא מרגישה כמו “מופע כרטיסים לקהל”, אלא כמו אירוע פנימי שנבנה סביב האנשים עצמם. “שירו כולם”, למשל, פועלים בפריסה ארצית ומלווים ארגונים משלב התכנון ועד הביצוע, עם דגש על רגישות, דיוק והפקה שמכבדת את הקהל.

בסוף, זה אולי הסיפור: לא צריך עוד ערב חברה “מושלם”. צריך ערב שמצליח לעשות משהו פשוט - לחבר אנשים לרגע אחד, בלי מבוכה, בלי לחץ, ועם תחושה קטנה של ביחד. והרבה פעמים, דווקא הדברים הפשוטים כשהם נעשים נכון משאירים את החותם הכי גדול.