וככה הכל הישתנה
הנהלת האתר
19.12.10 / 13:12
תמונת אלבום: אמי-לי דינסקי אני רוצה להחזיר אתכם אחורה כמה חודשים, לערב ראש השנה. אל התחושה
תמונת אלבום: אמי-לי דינסקי
אני רוצה להחזיר אתכם אחורה כמה חודשים, לערב ראש השנה.
אל התחושה הנעימה הזו שעברה לכם בגוף כששאפתם את ריח הבישולים פנימה? זוכרים מה אמרתם לעצמכם? אני זוכרת:לחשתי, מזל טוב פיברומיאלגיה את בת שנה, שאפתי את ריח עוגת הדבש של אמא פנימה ועצבות מילאה אותי.אני אחזיר אתכם עוד אחורה, ל8/9/09 בבוקר, הייתי בבסיס. הייתה לי עוד שעה לישון, ואתם בטח יודעים את חשיבותה של כל דקת שיינה לחייל, אבל אני הייתי ערה עם דמעות בעיניים וחנק בגרון מנסה לנשום מבעד לכאבי התופת מהם התעוררתי. הכאבים רק החמירו עם הזמן. יצאתי הביתה לראש השנה הגרוע בחיים שלי. האוכל היה מדהים, הריחות שעטפו את הבית, החגיגיות באוויר, גיהינום. למה? כי הבית היה קסום ואני הייתי בתוך מעגל קסמים של כאבים שלא ניתן לפרוץ דרכו אל קסם החג. אחרי החג חזרתי לבסיס ובאותו היום, שבוע לפני טקס ההשבעה שלי בו לא יצא לי להיות, כבר הספקתי לצאת הביתה לבדיקות. מאותו היום לא חזרתי לבסיס. שלושה חודשים אחרי זה השתחררתי בדרגת טוראי מהצבא בו רציתי כל כך לשרת. אבל אני קצת ממהרת. יום לפני טקס ההשבעה שהיה אמור להיות לי, אחי הבכור התחתן. הוא כל כך שמח שבאתי למרות שהייתי על קביים. הייתי יחפה בחתונה של אחי ולא יצא לי לנעול אפילו פעם אחת את הנעליים שקניתי לחתונה, גם לא יצא לי. זה אחד הדברים שהכי כאבו לי, יותר מכל עשרות הבדיקות שעשיתי, שהייתי צריכה להגיד ביי לנעלי עקב שלי שכל כך אהבתי ואמרתי היי לנעליים שטוחות. מצאתי את עצמי כלואה בין קירות הבית, יוצאת רק לשיקום ולבדיקות, לא יכולה להמשיך בחיים שלי וכל מה שרציתי היה לברוח מעצמי לרגע ולצרוח לעולם " אני יכולה, בדיוק כמו כולם" אבל המציאות היא שלא יכולתי. מצאתי את עצמי בגוף בן 19 שמרגיש מרבית הזמן בן 90. בזמן שהכאב כובש מקומות נוספים ובסוף את כל הגוף אני הייתי בפחד מול שאלות הרופאים, זאבת? גידול במוח? טרשת נפוצה? עד שלפני שבעה חודשים התקבלה ההודעה שלא, זו רק פיברומיאלגיה, חברה חדשה לחיים. היא לא מסוכנת אבל היא גם לא נחמדה. המון דלתות נסגרו בפניי כי לא מכניסים פיברומיאלגיה לכל מקום אך יש מקומות שכן מכניסים ואלו הדלתות שבהן אני עכשיו עוברת-אבל זה כבר לפעם אחרת.
